<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן נ"ד</h1>
<h2>דף צב:</h2>
בא מעשה לפני ר' ביבמה שמת בעלה ולא ידעה שיש לה יבם והלכה ונתקדשה לשוק ולא היה יודע המקדש שהיא זקוקה ליבם ובעודה ארוסה נודע הדבר ולא נשאה המקדש. ושאלו את פי רבינו אי קנסינן למקדש להוציא או לא. והשיב כי לא מצינו קנס בשומרת שנתקדשה לשוק אלא אם כן ניסת ונמצאו חצרות עריות ואיילוניות. וההיא דיבמות פרק האשה רבה הכי פי' אמר רב יהודה אמר רב מנין ליבמה שאין קידושין תופסין בה שנ' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר וגו' לא תהא בה הויא לזר ושמואל אמר בעניות צריכה גט מספיקא וכו'. ופסק התלמוד הלכתא כוותיה דשמואל דמצריכה גט. ואמר רב אשי השתא דאיתמ' הלכתא כוותיה דשמואל אם היה יבמה כהן חולץ לה כהן ושריא ליה למקדש דהא כהן לא מצי למיהדר ליה דהא גרושה היא. וכפינן ליה לכהן לחלוץ לה ושריא. ומקשי תלמודא איתגורי איתגר אם כן מצינן חוטא נשכר. והכי פיר' איתגורי מיתגר. וכי בשביל זאת היבמה שחטאת שקידשה את עצמה ואסרה עצמה על הכהן תהא נשכרת שנכוף את הכהן לחלוץ כדי להתירה לו אלא ודאי אם היה יבמה כהן לא נכוף את הכהן לחלוץ אלא מבקשין הימנו כדאשכחן בשילהי בית שמאי [לקמן קי"א ע"ב] שיש שכופין לחלוץ ויש מבקשי' והכא נמי מבקשין הימנו אם ירצה. ואז לא קרינא לשני חוטא נשכר שבעבור חטאו לא נשכר כלל. דבלאו חטאו נמי היה כונסה בלא כך הואיל וזה רוצה. ואם לא ירצה לא יחלוץ והשני לא יכנוס. אלא אמר רב אשי הכי קאמר' השתא דאתמר הלכתא כשמואל אם היה יבמה ישראל נותן השני גט ומותרת ליבם. ואע"ג דאיכא למיחש שמא יאמרו חלץ זה וקידש זה וחזר וגרשה ונמצא אידך מחזיר חלוצתו ואנן קיימא לן כיון שלא בנה שוב לא יבנה. והיא בהכרת. ואעפ"כ הותרה לו ולא חיישי' בהכי אלא הותרה לו ליכנוס ליבם וישאנה אם ירצה. אבל אם היה יבם רוצה לחלוץ לא קנסינן לשני המקדש להוציא דלא מצינן קנס בשומרת יבם שנתקדשה לשוק. ואפי' באשת איש. והאי נותן לה גט דאמרינן גבי שני המקדש אינו קנס אלא כפייה כדי שלא יהא חוטא נשכר נותן לה גט וכגון שאין היבם רוצה לחלוץ כדפרישית. אבל אם יבם רוצה לחלוץ לא קנסינן ליה לשני המקדש למיתב גיטא. דאם איתה דקנסינן ליה הוה ליה למימר דמוציא בגט ולא נותן לה גט כדאשכחן גבי מעוברת ושאר קנסות. דהכי משמע לשון קנס. ועוד לדידה נמי הוה [לן] למיקנס ולומר תצא מזה ומזה דאמאי קנסינן ליה טפי מדידה כמו שמצינו גבי שאר דברים דאמרינן תצא מזה ומזה. ועוד מרישא כי מהדר לאו אקנסא קא מהדר דקאמר אם היה יבמה כהן חולץ ושריא ליה. אלא ודאי ליכא הכא קנסא אלא כפייה כדפרישית. ולא מצינו קנס בשומרת יבם אלא כשניסת ונמצאו הצרות אילוניות ועריות דמיחלפא באשה שהלך וכו' כדאיתא בגיטין בהזורק אבל זינתה וכל שכן נתקדשה ליכא קנס. ומשנתינו דהאשה רבה האשה שהלך בנה ובעלה למדינת הים ואמרו לה מת בנך ואח"כ אמרו לה מת בעליך וכו' וקתני תצא ולא קתני תצא מזה ומזה ההיא בעדים דאנוסה היא וקתני תצא בלא גט דהא ר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין כו' כדאמרי' בגמר'. אבל ההיא דגיטין לאו אנוסה הויא דמיבעי לה לאמתוני אם תהיה צרתה ואם לאו כדאמרי' בהאשה רבה מאי הוה ליה למיעבד איבעי ליה לאמתוני גבי הכונס את יבמתו והלכה צרתו כו' להכי קנסינן ליה התם. אבל בשום מקום יותר לא נקנוס אלא כשניסת צרת ערוה ונמצאת איילונית כדמפרש טעמא משום דמיחלפא. וניסת נמי והיא יודעת ודאי שהיא זקוקה לא קנסינן דהיינו זינתה דאמרי' בגיטין דלא קנסינן. ופר"ח והלכות גדולו' שמפרשים קנס בנתקדשה לשוק בההיא דנותן שני לה גט והותרה לו כדי שלא יהא חוטא נשכר ואסורה להחזיר לו עולמית. והלכות גדולות שפיר' ברח ליכא קנסא לפי פיר' שיש קנס בשומרת יבם שנתקדשה לשוק לא יפה כיוונו דהא קנס דניסת צרת ערוה ונמצא' איילונית בין ברח בין לא ברח דלא אמרינן בברח דלא קנסינן אלא בנתקדשה בתוך שלשה. דהיכא דאתמר איתמ' והיכא דלא איתמר לא איתמר דהא באשה שהלך בעלה למ"ה או ברח קנסינן ולא מצינו חילוק בין ברח ללא ברח אלא במקומו גבי נתקדש בתוך ג'. והכי נמי אמרי' גבי קנסות דפסח בשילהי כל שעה עברה ולשה מאי וכו' ואמרי' התם דהיכא דאתמר אתמר. והלכות גדולות דמפרשי' דמפלגי בין ברח ללא ברח בין יש בנים לאין בנים מחומרא דנפשייהו דמדמו לאיסור יבמה שנתקדשה משום דסבירא להו דלא גרעא (מקדש) [מקידש] בתוך שלשה ולהכי תלי ליה היתירא בברח. והא דמיפלג בין שיש בנים לאין בנים דמדמו להא דהנטען על אשת איש וכי [היכי] דהתם דמפליג ביש בנים לאין בנים הכי נמי הכא. והאי דשני נותן לה גט והותרה לו לא מיירא אלא באירוסין דאי בנישואין היכי קאמר ברישא השתא דאיתמר הלכתא כשמואל אפי' לא אתמר נמי אלא כרב אם היה יבמה כהן חולץ ואינו מייבם דהא זינתה כשניסת וזונה אסורה לכהן. ואע"ג דמותרת לישראל ולא כרבי המנונא מ"מ זונה היא ואסורה לכהן דהא נבעלה לפסול כדאמרי' באלמנה לכהן גדול [לעיל ס"ח ע"א] בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומאובי ומצרי כו' אלא ודאי באירוסין מיירא. ואין להוכיח ממה שאומר נותן לה גט שני והותרה לו דאי בנישואין מיירא (האיך) [היאך] הותרה לו והא(י) יבמה שזינתה אסורה להחזיר ליבם כרב המנונא. אי משום הא לא איריא דהא בסוטה בשילהי היה מביא פסקינן לית הלכתא כרב המנונא אי נמי לית ליה דרב המנונא. ורבי' שלמה פי' כן אלא הלכתא הכי דלא קיימא לן כוותיה. אלא ודאי אי יש להוכיח ממה שפירש ר' יש להוכיח דלא מיירא בנישואין. ותו לא מידי.
